שער שני


שייקספיר מרבה להציב אדם חלש-אופי בטבור מחזותיו. כך למשל בהאמלט, כך בריצ’ארד השני. דמויותיו הבלתי-יציבות אמתיות יותר משום שהן אנושיות יותר; רפיון מוסרי ורוחני, אם-כן, הוא המחיר הנדרש מאתנו על היותנו בני-תמותה.

בכתבי התהדרתי במידות מצוינות, לרבות סבולת פרומתאית. עם הגיבור השייקספירי קראתי בקול: התסס דם-נעורים שבך, אזור חיל ואהב. אפס, כובד-אשם הכריעני לבסוף, ונוסף עליו משא שנותי הרובץ לעייפה, ושוב לא אסכון לעזוז מרחיף-עצמות ומהמם – הנני תולעת עלובה. שום מאורע אינו מעסיק אותי, פרט למאורע הגורלי של מותי המתקרב.

האם יעבור גל של חשיבה המרוממת שוויון חברתי ויטאטא אותי מסדר היום, או שמא תרום משנה קיסרית חדשה, שתמקם אותי כאחד הבולטים בנושאי דגל הכוח והשרירות, בשורה אחת עם ביסמארק וטרייטשקה? באורח מוזר למדי, מה שאני חושש לו יותר מכל הוא תגובותיהם של הבריות לכשיתפרסמו גילויי בנוגע ליחסי עם אמי, אחותי ולו סאלומה. ישנם דברים שחשיפתם כמוה כשימת קודש-קודשים לערוות-דבר לעיני ההמון; כזאת יטענו רבים מידידי, וידרשו ממני לתת את הדין על שגררתי את אמי, אחותי ולִבָּתי אל הבור שחפרתי לעצמי ושבו אני מוטל עכשיו חסר-ישע, מבלי יכולת לטפס בחזרה לחיים.

כמה מהמבקרים יגנו אותי לפי אותו דפוס שבו הוקע גאלילאו כאשר עמד על כך שהארץ מסתובבת, והנחית מכה אנושה על הכנסייה, שלדעת מבקריו היתה לה תקומה רק ביקום שהארץ היא מרכזו הדומם, עם זיו השכינה מעל ושאול מתחת. חיוני, יטענו המגנים, לקיים מוסכמות שנתקדשו, המסוככות עלינו מפני הסטרא-אחרא. ואולם אני, בפילוסופיה שלי, אזרתי אומץ להפשיט מתודעת אדם כל מסכה ומסווה ולהצעידו לעין-כל על במת החיים עירום ועריה עד עצם. מה שאזרתי אומץ לעשותו לגבי כל-אדם, כלום ארָתע מעשוֹת לגבי עצמי? האם נגזר עלי לרדת דומה במסכה, מוג-לב הן כאנוש והן כהוגה-דעות, אני שהטפתי לנאמנות לאמת קודם לכל נאמנות אחרת?

שמַי נעכרו במערכות-יחסי עם ארבע נשים, ובעוד אני נוטה למות ענני-רעם נערמים סביבי – רשימות אפלות ומהורהרות אלה שאני משרבט באצבעות דוויות, מוכות-שיתוק. עוד מעט קט וסערה תפוצץ, ושמַי, שדברי התועבה הנשפכים ממוחי מכסים אותם עתה כעטלפים מרפרפים, יהפכו אז צחים ומבהיקים כאפרים שנשטפו בגשם-הרים. הסערה, לכשיתפרסמו הרשימות הללו, תנער ותאוורר את אופק הזיכרון ותשקה לרוויה את עצמותי החרבות.

מותי לא ינחיל לי ניצחון על-פני החיים, אך החשיפה העצמית תבטיח שידובר בי לדורות הבאים, כי על כן העזתי לקרוע את הכסות מעל קודש-הקודשים ולהראות את הרוח עירומה בכל פצעיה הזבים. נעור מחלום החיים, אין בכוחי להכריז מלחמה על מנת הגורל שנכונה לי מצדו השני של הקבר.

משימתי העיקרית מעתה ועד יומי האחרון היא לשמור על רשימות אלו לבל יפלו לידיה של אחותי, הממציאה בגופה דוגמה קולעת ביותר לאמירתו של מתי, “בפִריָם תכירו אותם”. חרף יראתה ממדוחי היצר, לבה השיאה מעבר למה שבני-אדם מתפתים לו ברגיל, ושוב ושוב גררה אותי, באופן שאין לעמוד בפניו, אל ערוות רחמה. ובכל זאת, מבקש אני מהקורא שיואיל לשוות לנגד עיניו את משל העשבים השוטים: בבואנו לנכש את העשב הרע שבהווייתנו, אנו עלולים לעקור גם את החיטה. למרות היסחפותה לגילוי-עריות, אליזבת היתה לי אם ואב כאחת. אלמלא נהגה בי קפידה יתרה, גאונותי אפשר היתה מתמסמסת בשחר נעורי, משהתחוור לי לראשונה שאלוהים מת, ושאנו לכודים במערבולת של ריק, בהוויה של תוהו-ובוהו חסר-משמעות.

כאשר אין בלבי עליה, נגלות לעיני חלקות נרחבות של חיטה זהובה וברה בשדה של הלאמה. אם העשבים השוטים נראים לקורא כרעה חולה, יזכור-נא שהם אינם האישיות כולה, אלא רק אותו חלק ממנה שעד הנה לא נחשף לעין איש. ברם, הם לא נעלמו מעין הנצח, ובעוד אני נע במהירות גוברת מתחום הזמן לאַל-זמני, ומוכיח אותה קשות, הרי זה משום שבהלך-רוח של ייאוש שאני נתון בו, הריני מבחין במומֶיה יותר בבהירות מאשר במעלותיה.

הן נוסקות לכוכבים, הנשמות שזנו אחר היצר הפרוע, ונִשבו בקיא-צואה של תאוות-עריות. אליזבת היא אותו שֵד-חמודות של הוגו הנתקלת באל חסר-מעצור, אך גם שד יכול להצמיח כנפיים, כי כולנו היינו בני-רשף לפנים. היא תיחלץ מהרפש שאני מתיז ברשימות אלה מתוך נחיצות לכבס את עצמי ולהתנקות – איזה הגיון-חידה מדהים של הנפש!…

אילו רק יכולתי לנסח את מלותי בעדינות, להשליך אליל מכנו מבלי לסדוק אותו או להכתים את חזותו היפה. אבל אני הנני הפילוסוף עם הפטיש, אויב מושבע של כל פולחן אלילי, לרבות הפולחן הסיני העתיק של סגידה למשפחה. איני מייחס קדושה למאומה, ואפילו לא לאמי-יולדתי ולאחותי!…

הפור נפל; הכרעתי את המעוז של היצור הקרוב לי ביותר. הגוויות שרועות לצד התותח המנותץ והעלים המתים נושרים מהעצים לבסוף, לבסוף…

 

2

הנפתי נס-מרד נגד העולם, והעולם שפך עלי את זעם נקמתו. אמונת טולסטוי שהאהבה היא תמצית היקום עוררה אצלי תמיד צחוק רועם. עתה אני הוא המושם לצחוק.

כיוליסס פקקתי את אוזני בשעווה, כבלתי את עצמי אל תורן ספינתי והפלגתי למרחב לפגוש את בתולות הים. אך הבתולות לא הרעישו את אוזני בשיר-אהבה; לשווא היו לי השעווה והכבלים כנגד טכסיסיהן. כי היה להן נשק רב-עצמה משיר כדי להטיל אותי מהבידוד המסוגף שלי לטירוף הדעת שבאהבה נכזבת: במקום שיר הן המטירו עלי אלם, ברד-זלעפות של לעג וקלס מאין-קול.

יצאתי אליהן בדרכי-ערמה כשועל, אך לו סאלומה ובתולות-הים האחרות היו ערומות ממני: הן נצמדו לכֵפיהן התלויים, ואני רצצתי ראשי אליהם. זיו זהבן הנשפך משערן סוגר עלי כבד כמכסה של ארון. לא עוד אוכל לאהוב ולכן לא אוכל עוד לחיות, כמוני כיער שהקריש וענפיו האפורים מתפוררים לאבק. חושש אני רק מעיניה הרעות של הלאמה, שכן חזקה עליה שתחשוד כי אנסה, בהינתן לי הכוח וההזדמנות לחמוק ממנה, בדרך כלשהי להגיע מתוך גוויעתי הזוחלת לכלל ניצחון על המוות. ומה יאתה לי יותר מלגולל את סיפור ההתמוטטות שלי ברשימות חפוזות כגון אלו?

אתמול היא לכדה אותי מתייסר בהווייתי המסויטת וניסתה להצהיל את רוחי בדין-וחשבון מעודד מהרופאים. היא הובילה אותי לחזית הבניין, שם ישבתי כשפני לשמש המאירה, בעוד היא נוברת במגירות שבחדרי בתקווה למצוא יומן. ואולם, הואיל וכבר שיערתי בנפשי מה עז חפצה שסודי יישאר חתום בפני הציבור, גמרתי אומר להפקיד רשימות אלה אצל רֵע למחלקה, סוחר זעיר שנראה כאיש-אדמה, הסבור עדיין שאני עילוי ופונה אלי בתואר הֶר פרופסור, כפי שנהגו רעי לבית ההארחה בטורינו.

אמנות בשיאה מפעימה את הדמיון בתיאור גבורתה של נפש המסרבת להכיר במפלה גם כשעולמה מתמוטט עליה מסביב. עבודתי עד כה התעלתה כדי אמנות משום שמיאנתי להתאונן על פגעי גורלי-שלי. ואילו עתה אני גועה כפר פצוע המתייסר עד לבלי-נשוא, והלאמה מתייראת מהתוודות פומבית מביכה שלי שלא תעלה בקנה אחד עם דימוי הסטואי שדבק בי, של חוסן ושוויון-נפש.

רוּצצתי על אופן העינויים של הגורל; אני גווע בייסורים, אך בעיני אחותי הריני מוחזק כבר לשוכן-עפר, וכל תאוותה להעביר אותי משומר ללא פגימה לעתיד בהנצחה, להישארות-נפש נוסח שפינוזה. היא כבר משתעשעת באלמותיות שלי כל אימת שאנשים מפורסמים סרים לבקרני ולהביא את פרחי חנופתם לקברי שנחפר בחיפזון-יתר. היא מצטטת באוזניהם את שיר הקבר פרי עטי: שא ברכה רצוני! רק באשר קברים שמה, מתים יקומו לתחייה.

אני מחייך כמאשר, אך הדחף שלי לחייב את החיים חרף כל פגע אפַס כמים במעיין שחרב. אני מפרפר מאין-אוויר בריק האופף אותי, בלא אהבה, בלא חיוּת, ללא שירתן של בנות הים שתשיב אותי למקור-חיי משאך יונח עלי הזר הירוק-תמיד שכולו אושר. הו, ציפורות-שיר של תקוותַי – אייכן עתה? גרונכן משוסף ודמכן ניתז על חולות המדבר הצרובים. ובתולות הים מחרישות, ספונות בדממה הכבירה שלמצולות.

דרשתי מהחיים כי ילבשו את דמותי הנדכית. אפס, החיים שלמים מכל צד, אני לבדי שבור לרסיסים ומוכן לערמת האשפה. ניטשה האלוהי איננו אפילו בגדר אנוש או תת-אנוש, הוא אך צווחה ללא גוף במבוקת הזעקות של זמננו. פעם בהר פורטופינו השכינה שרתה עלי וכתבתי את הבשורה החמישית על-פי זרתוסטרא. כעת לא אוכל אפילו למצוא מפלט באנושי שבי או בבהמי שבי; גופי משותק, מוחי מתאבן, ונושאי-מיטתי דנים על שיעור-קומתי בנוכחותי כאילו גווייתי כבר טוהרה ונעטפה בתכריכים.

השמש במרום הרקיע. צהרים בעיצומם בוויימר ואליזבת מגישה תה בגן לאורחים רמי-מעלה שעשו את כל הדרך מברזיל הרחוקה – או שמא מפרו? – כדי לחזות בי עין-בעין. כחנוט מצרי שמשום-מה לא הקפיד עדיין למות עד הסוף, אני צופה במופע מותי-שלי, ומרגיש איך עיני מתכסות בעפר.

הו אהבה, אהבה, שובי אלי, נושאת חיים בכנפיך המרפאות! … אריאדנה, אהבתיך! אהבתיך, אריאדנה! רק רעייתי קוסימה תוכל לשאת אותי לעולם של אהבה שבו דיוניסוס וישו נפגשים לינוק משדי האשה האלוהית, הנועם האלוהי!

 

3

בעוד שמולייר הִרבה שׂחוק על-מנת להימנע מדמע, אוז’יֶה, בטפלו בעניינים דומים, נקט כובד-ראש, כיאה למסורת ולהשראה הבורגנית שהזינו אותו. כאשר הוא שם בפי הגיבורה שלו את המלים, לבה של אמי נטוע בי, הריהו מבליט את חותם התורשה שאין לרַצותה, כמוה כאנאנקה של ימים קדמונים הנוהגת את הגיבור הטראגי עד לאחריתו.

לבה של אמי נטוע בי: המוסר הצבוע שלה כבל אותי בעבותות ברזל כל ימיה, ויכולתי לנתק את אסורי רק בהתרפקי על הבלתי מתקבל על הדעת, קרי המשך קשר-האהבים הנואש עם אחותי, שבאותה מידה נתונה היתה בסד הצניעות המזויפת של אמי. הרהבנו עוז בנפשנו לסטות לקיצוניות פרועה יען כי לא הרהבנו לייחל לקשר מיני תקין – יען כי אמנו, בעיני-מדוזה שלה, הפכה את ריגושינו לאבן. זו הסתירה שבלבלה עלי את עולמי: אהבתי את החיים בלהט, אך מעולם לא הרהבתי עוז בנפשי להפנות אהבה זו לאפיק של חוויית-חשק מבריאה.

הצדקנות היתרה של אמי הרעילה את בארות הקיום שלי. הואיל ונתייתמתי מאבי בעודי ילד רך, המים למחייתי נותרו מגואלים, ללא חלקיקים גבריים חיוניים שיטהרו את מקורותי. אשר על כן, בתוכי פנימה רגזתי על איפוק וחסידות אצל נשים, וכשלו סאלומה סחפה אותי בלַבת המיניות שלה, התמסרתי לה בתחושת רווחה ללא מצָרים – ובעונג.

אך אהה, כמו הגיבורה של אוז’יה, לבה של אמי נטוע בי. היא, אמי, הרכינה ראש בפני המופת הנזירי של הנוצרי, ההתכחשות לתביעות הבשר, ולמרות שניסיתי לכונן גן-עדן חדש על יצורי גווה של אהובתי, אלוהי אמי מילא את גני בחלומות עמוסי רגשות-אשם עד שהגן הפך לי לגיהנום, וכמו אדם הראשון גורשתי מעדן שלי. במקום שאזכה להשתנות-צורה, נדונותי לצליבה, ויציר-רוחי זרתוסטרא הכופר לא היה אלא ניטשה-ישו המאשר במו-גופו שיש חיים על הצלב, הגם שבסתר-לבו אחוז חרדה מפני הקיום.

מעודי לא ראיתי בטוב בבדידותי היהירה; נפשי יצאה לאהבה יצרית עם אשה שתשכיל לגאול אותי מביעותי עולם שחזה עין-בעין במות האלוהים. כפי שכתבתי לאליזבת, איש-רוח זקוק לחברים, אלא כשיש לו אלוהים. אבל אני אין לי לא אלוהים ולא חבר אחד ויחיד! בסערה הקרויה אהבה, לו סאלומה הניסה את כל העבים, את כל העבים הקודרים שהסתירו מעין מי שהתאלמן מאלוהיו את זיו החברות והצוותא. עתה נתקשרו העבים בחזרה, הים התנפל שוב על החוף וגרף אותי תהומה ליוון הבדידות בעוד פעמוני הכיליון רועמים באוזני.

פעם אחת התאמתי צלילים להמנון לחיים הנוגה שלי, כשאני חוזר כהד על ההרמוניות המרוממות של ואגנר, אשר נהג אותי, במבוי הסתום של פרישות נוצרית, לאמונה שסבל לבלי-גבול הוא המחיר הנגבה מאדם החותר לאמת נצחית. אבל זו עצת ייאוש ותו-לא, ובעוד גלי-מוות סוגרים עלי סביב הריני זועק יותר מאי-פעם על ההתחסדות שבאהבה, שהפכה למכה בחברה המודרנית, ושהמיטה עלי כליה באמצעות הצדקנות המגונה של אמי.

כדי שלמידות טובות יהיה תוקף מן ההכרח להכשיר את תענוגות הבשר, שכן הסגפנות הניבטת מאיקוניות הקדושים אינה בגדר חסידות, אלא בגדר סטייה חולנית. לו סאלומה היתה חסודה במשמעות הצרופה של המלה, משום שהציבה גבולות לתשוקתנו ומעולם לא הניחה לה לחרוג ממסגרת של התעלסות משותפת. חשקנו זה בזה מבלי לומר די, משום שהיא החזיקה תמיד עתודה של חושניות, מאגר של מסתורין נשי שהפך אותה למקור שמימי, בלתי-נדלה, של עונג … הו לו, גן-שעשועי האבוד, אין חזרה לעדן, לברכה שהיתה ואיננה עוד. כמו הצללים המוארכים הנכרכים אחרינו לילה, נשיקותיה של זו שאהבה נפשנו נמוגות לפתע בעלטה, ללא זכר לזהבן המרטט, ללא רפרוף אור-סהר שירכך את שוליו הזיפיים של ייאוש שחור…

הרוחות שכָכו, מרגוע בכל, אך בלב משתוללת סערה נוראה, כי שעת המוות הנה באה. הו שלוות אנוש ואתרים, הו נקרות שם תמצאנה נשמות מסתור ורוגע-נשייה! הו מפלט עדנים בהרים שם השקט מתהלך בפעמי קטיפה והפלגים שופעים בלא קול בכרי ירוק שאנן! למה זה מתבקע ראשי משאון של אלף ים, אני שאהבתי את דממת ההרים ושוטטתי לבדד פרסאות בדומייה גמורה? … הו לו, זה עווני: החנקתי את האהבה עד מוות, ורוחה גורפת אותי בשיבולת של מים זידונים…

 

4

עייפתי מהעולם שהתעמר בי עד בלי די. אך נתגלגלה לידי המתנה היקרה של האהבה לנחמני, ובבת-אחת היא נגזלה ממני בידיה המהרסות של אחותי אכולת-הקנאה. כמו הזקיף שעינו צופייה בדריכות על מצודות הכתר של עיר, עינה צפתה בדריכות על המצודות שבהן כמוסה תאוות העריות שלנו.

אכן אהבת אשה היא מזור לנפש פצועה, אך גילוי-עריות הוא גן נעול, מעיין חתום, שם מימי החיים חרבו והפרחים מלבלבים רק כדי לקמול למגע.

וכך מתכווץ אני פנימה לתוך ייאושי, ואיני זוכר אלא את נשיקות החטא של זאת שחסמה כל מוצא לחיי האהבה, ודנה אותי לשנאה אוכלת-כל לאלוהים, לאדם ולעצמי שנערמה סביבי כמגור מעורטל-צורה, לוכדת אותי באימה מפני עצמי, פחד של אדם שנותר באין-מחסה בקפחו את צל האהבה שאותה הרג…

אהוֹב-נאהב זה את זה באחדות של מחשבה. המלים מצלצלות בזיכרוני כפעמון, פעמון של ערגה התולה מצריחו בטאוטנבורג. אהוב-נאהב זה את זה… אהוב-נאהב… אהוב… נאהב…

 

5

מעודי לא חדלתי להוסיף לקח, ואפילו על סף קבר, אך עדיין נתון לזרם התמורות, ההסתכלות שלי על החיים משתנה עם סערת ההתרחשויות מסביב. מוחי עדיין פועל וטווה מורכבויות של מחשבה, בעוד תכריכַי בהכנה ואני עומד להיאסף אל אבותי.

בעוד שסופרים אחרים לא כתבו דבר מלבד על בני-אדם מאוהבים, דחיתי אני את הנושא הפעוט למשבצת אחרונה, אך עתה הפן האישי הזה שלחיים קונה בי אחיזה גמורה: לא אמנות, לא מדע, לא פילוסופיה, כי אם היות-מאוהב, זה העניין שהשתלט על כל הנוף של הווייתי השוקעת. אין שום-דבר אחר לדבר בו זולת האהבה המשתמטת מאתנו ושאחריה אנו דורשים בתשוקה בוערת כמו היתה יבשת אטלאנטיס נעלמת הטבועה במעמקי אוקיינוס של שנאת עולם.

שקוע בעצמי, נידח ובודד, מוחי שוב אינו מקיף את חיי האמנות והרעיונות, כי אם דוהר חסר-מעצורים לעבר חוף המבטחים של זרועותיה בינות לרוחות השואגות ולזרמים הגועשים של ההוויה.

הו לוּ, הניחי לי להתמסר לדחפי התאווה והאושר שבי! – אבוי, מאוחר מדי: את הלכת ואינך, ומחר כבר אהיה בין המתים!

 

6

יגעותי כבר מייגעת אותי, והנני חולם על עתיד רחוק, שוכח שאני לכוד בשיתוק ממית. זכות-יתר קנויה לו לאיש המשוגע לשגות בהזיה שהוא כלי בידי הגורל, נקודת-מפנה מכרעת בדברי ימי העולם, כפי שראיתי את עצמי בהנה האיש. לא העולם, אלא אני הוא שהגעתי עדי-אובד; סדרי-בראשית דוחים רעיונות, גם את הנאצלים ביותר, מפני עצם הקיום הראשוני: החיים הם תכלית עצמם, וכל מחשבותי הן כמוץ ברוח המנהגת את היקום אל גורלו.

משולל כסות מַשלה אחרונה – כוח הרעיונות – אני מתבונן בבעתה בריק, אך עדיין נאחז בקיום גופא, כי הוא כל מה שנותר בנוף הריסותיה של החשיבה. כל היקש הוא דפוס של הונאה עצמית, ובכל-זאת לא אוכל להקיש שאני יושב על-מִלאת ולדמות שמצאתי אושר במלכות המוות, שקוע עמוקות בנרוואנה. הו, לחיות, להתקיים כצמח חסר-דעת, אך עדיין לחיות ולהתמסר לחמימות השמש!

גם כאשר כלו כל התשוקות נותרת התשוקה לחיים, ואפילו שכל שאיפת-אוויר כרוכה בייסורים והמוות צופן הבטחה לגאולה ממכאובים. בכוחנו למות, ואילו החיים לעולם יישארו מעבר להישג ידנו, ובהיות שהחיים משליכים אותנו מעל פניהם אנו נאחזים בם בנחישות נואשת, כעולל הלופת מטיל ברזל. כשם שנאבקתי לחיים ברחם אמי, כך בדיוק אני נאבק לחיים היום, כמוכה תבהלה באפלה, חרד מעצם המחשבה על הקיום אך עדיין נכסף להבקיע לאורו של יום!

 

7

מה נורא יותר, וכבר כתבתי על כך, מזעקתו האחרונה של דון חוסה, כן, הרגתיה, את כארמן שלי, את כארמן שאהבה נפשי!? כן, הצמתתי את כארמן שלי בפגיון התגדלותי החולנית; חיסלתי אותה לא משום שסירבה לאהבה אותי, אלא משום שסירבתי לאהבה את אלוהים, או אפילו להודות בקיומו. והאין-אלוה ניקַם ממני כפי שהוא ניקם מהכופרים כולם, המכחישים את האהבה העליונה שממנה כל אהבה שופעת.

עתה, רובץ בגסיסתי, שעה שהאילנות מקבילים את פני האביב בירק כסותם החדשה, ברי לי שאני עלה שכמש הנישא ברוח קלה וכי גלגל היקום לא יותיר זכר ממני, גם לא רמז קלוש ליהירותי המרושעת. כמו המינים והזנים שנכחדו, מאומה לא ייוותר ממני, בעוד שהטבע, במערכותיו העומדות לעד, ינוע מאביב לחורף וחוזר חלילה לאביב!…

הו אלי, לוּ, היית יפה ובת עשרים, שפת ציצים ופרחים קולחת מפיך תמיד, ואוזני ערלה. הנחתי לשידפון של לותר להכות בגן ולהוביש כל כפתור, כל ניצת-זהב. אבי מעד על כלב המחמד שלו וסופו שמת מחבלה במוח, אבל את הנזק במוחי עוללתי לעצמי במו-ידי, ומות-אמות יען אשר הנחתתי מהלומה על האהבה – אהבתך ואהבתי. לא על סף-דלת בחשכת ליל נגפה רגלי; החלקתי על סכלותי-אני … או שמא זו מחשבת הבריאה מלכתחילה להדיח בני-אדם לאי-שפיות?

 אמר גולדוני,  זה היה הלקח השגור בפי האופה האיטלקי בטורינו שממנו הייתי קונה לחם ולחמניות, ונחפז לנעול את עצמי בחדרי, מחשש שאתקל בחברי לאכסניה שהלעיטו אותי במשנת ז’אן-ז’אק רוסו.

נגד התפיסה השוויונית הלזו נאבקתי כל חיי; לחמתי בחירוף-נפש לקיים לעצמי מרחב-מחיה, ריחוק המעמד, ביני לבין הנופלים ממני. אך מי עלי-אדמות נופל ממני כיום? אברי אחוזי-שיתוק, מוחי נסדק, וזו הרוח הגדולה שלי, שמאז אריסטו לא נודעה כמוה,  נילושה לכדי עיסה שוויונית של רפיסות קיבוצית.

הריני ערוך ומזומן לרוסו ולשילר; הריני מוכן ומזומן לקרוא בקול גדול יחד עם מחבר “מינה פון בארנהלם”:  כאשר אדם נמעך ונמחץ עד כי יסכון למפלס הביבים, הריהו מוכן ומזומן להתגייס לטובת העיקרון של שוויון-ביבים יחד עם כל חסידיה הנבובים של הגות דמוקראטית. תחי המהפכה!

 

8

אם החיים פוגעים בנו, בדרך כלשהי חטאנו לאמת. משוגותינו הראשונות אורבות לנו וקמות להביא עלינו הרס. כל הדורות נאבקים לצמצם את האמת לכדי אחדות, כגון מושג האלוהים, כגון צדק, אהבה, או כוח. האלוהים שלי היה כוח, ובחוסר-האונים שלי אני נוכח שבניתי על מסד של חול.

ישו אמר: לכן כל השומע את דברי אלה ועשה אותם אדמהו לאיש חכם אשר בנה את ביתו על הסלע; וירד הגשם וישטפו הנהרות ויִשבו הרוחות ויגעו בבית ההוא ולא נפל, כי יוסד על הסלע.

וכל השומע את דברי אלה ולא יעשה אותם ידמה לאיש בער אשר בנה את ביתו על החול; וירד הגשם וישטפו הנהרות ויִשבו הרוחות ויפגעו בבית ההוא ויפול, ותהי מפלתו גדולה.

ביתי קרס, ותהי מפלתו גדולה. אנטיכריסט מוטל בהריסות לפני רגליו העומדות קוממיות של כריסט, מפורזלות באהבת העולם, האהבה שנגלתה לעין כל במעללים. הו חיים, אל תשימוני ללעג! לך הניצחון, הגלילי,   לך הניצחון בתוככי מעוזו של אויבך המר ביותר!

האם עלי להונות את עצמי ולהעלים עין מניצחונו של כריסט רק כדי להמשיך ולהניע את אגדת אנטיכריסט – הנושא שיעסיק את חוקרי-קורותי לעתיד? כלום לא זעק איאקס, הו זאוס, תנה לנו אור, ואם גם אתה הורג בנו באור!? הורגתי שוב ושוב על האמת, ואם כריסט הכניעני לרגע או לתמיד, האם עלי לשלול את זכותו לזרי-ניצחון?…

קרֶדו קוִויה אבסורדום: אני מאמין באמונה שלמה שישו גובר על ההיגיון, ובכל-זאת אינני יכול להיגאל. גם ברגע האחרון אינני יכול להסתלק מגאוותי בתבונתי, מהכרה פנימית שישו צריך להרכין ראש בפני ניטשה, אף-על-פי שהוא גל הריסות! לא עוד אויבים – לא עוד שנאה – רק אהבה חובקת עולם! זו אינה מלכות בשבילי! הכרח לי בברקים ורעמים, ולמות בעוד העולם מתפוצץ באוזני!…

וחיתתני בחלומות ומחזיונות תבעתני; כמוני כאיוב, עורי רגע ויימאס.   אך בעולם מתמוסס זה כולו, אין לי חגורת-הצלה סוודנבורגית   להיאחז בה כסטרינדברג. נותר לי רק לשקוע ללא הותר רישום בזרם האיתנים של ההוויה. אני אבוד, ללא תוחלת וללא תקנה… כמו נפולאון אני גווע בעיצומה של סופה נוראה; הנוף מתרסק, כל עץ מתנפץ, ומאומה ממה שתיעבתי או אהבתי לא ייוותר אחרי…

היה לי האומץ לחדש ובכך הדהמתי את בני-דורי, שנשארו בתלם האלוהים, למרות שבמחשבת הדור הוא נמחה. כמו מאדאם דה שטאל  שהעזה למרוד בנפולאון, העזתי אני למוטט את חומת הבסטיליה של המידות הנוצריות המקובלות. אפילו וולטייר חשב שאלוהים נחוץ כדי למלט מיליונים מייאוש. עד אלי ערכו פילוסופים קרבות צמחוניי  נגד הנצרות; אני יצאתי למתקפה חסרת-פשרות על מוסר-העבדים של היהודי-נוצרי.

משום כך נשארתי בלי חבר, ומופרש בבדידותי. מתוך הבדידות הזאת פרצו ועלו השדים של אי-שפיות, וכך יצא אפוא שבזעקתי נגד הטירוף של אלוהים, נטרפה עלי דעתי שלי!

בבדידות ניתן לרכוש הכל – חוץ משפיות.

 

9

רק כל עוד הוא שיכור יחיה אנוש – שיכור מיין, מאשה, מרעיונות או מלהט משיחי. ובצימאוני הדיוניסי חוויתי שיכרון בכל דבר – אפילו בממשלת-הקוף של דארווין והפוזיטיביסטים.

אבל ככל שאתאמץ לא אוכל להפוך לבודהיסט ולהתבשם ממוות. הרעיון של שקיעה בחידלון מבעית אותי; כמו דוסטויבסקי אני חסר-אונים אל מול האימה הקפואה שלנצח; לישון למשך ביליון שנים ולא עוד לראות לעולם את השחר מפציע מעל ההרים… לא עוד לעולם… לא עוד לעולם.

זו הסיבה למה זקוקים הבריות להגדת-פלאות של אלוהים. אין אנו אלא צבר מגובב של חלקיקים, אקראי וסתמי, וידע נורא זה הוא קשה מנשוא. מכאן האלוהים, או האיש התופס את מקומו, כיד הדמיון הטובה עלינו.

ככל שנרחיק עצמנו מהחיים כך נקרב לאמת, אמר סוקראטס, בעודו עומד לגמוע את קובעת הרעל. הכל הבל ורעות-רוח, אך חכמת-שלמה זו קשה לבליעה. עד לרגע האחרון ממש אהגה בזאת שלראשונה לימדתני מה מציעה אהבה נסערת. כנגד נשיקותיה, סוקראטס, שופנהאור, שלמה וסאקיה-מוני אינם אלא סריסים מתקנאים שאבדו את החשק לחיים.

מוות לעולם אינו טוב מחיים, למרות בודהא והקדושים. אני הנוטה למות יודע שאין כמו המת כדי להלך תוגה, בין שהוא טמון באדמה ובין שהוא משוטט כגווייה חיה בעולם ללא אמונה בחיים או בעתיד … אהבתי את החיים ברחם אמי, ואני אוהב את החיים עכשיו, כשנושאי ארוני מתקבצים סביבי וממתינים לאות להוביל אותי אלי נצח.

 

10

נשאתי בעוון סירובי להכיר במקורות-הנחמה לרבים, קרי אלוהים והישארות הנפש. אך כשם שכסרכסס היה מאוהב בעץ דולב, נצמדתי אני לגזע של חזון אחרית-ימים, מנסה לחלץ את אלוהים והישארות הנפש מתוך היער המאובן של מחשבת זמננו.

רבים המה הנוהים אחר המגמה להעריץ אותי על ששללתי את אלוהים, אך מצעדו הבוטח של זרתוסטרא שלי איננו אלא יהוה בתחפושת. כמי שחמס את אלוהים, פיתחתי את חרצובות האפיקורסות שכבלה אותי ומיאנתי לשלחו, עד אם אקבל ברכה מאותו אל עליון שמת אל-נכון.

אך כלום מת הוא, האלוהים? ומה אם אמצא עצמי פנים אל פנים עמו – אני ניטשה-אנטיכריסט שיסדתי את חיי על סלע הכפירה? אפשר שאדמם אז לראשונה, כפי שאירע את לו כאשר, כך התוודתה בפני, בת חמש-עשרה ועדיין בתולה רטטה בנוכחותו של גבר.

Leave a Reply

Please log in using one of these methods to post your comment:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s