אוגוסטינוס הקדוש


ראיית עולם הנשענת על העקרונות הנוצרים ומושג המלחמה הצודקת  נתפסים כסותרים אחד את השני. נוצרי טוב למד להפנות את הלחי השנייה ולא לצאת במלחמה, צודקת ככל שתהיה. את הסתירה הזאת מנסה ליישב אוגוסטינוס הקדוש  תוך שהוא נשען על מקורות יוונים ותנ”כיים. כדי להבין את דוקטרינת המלחמה הצודקת על פי אוגוסטינוס, יהא עלינו להרחיב עליו את הדיון ולכלול את ראיית עולמו בנושאים נוספים הכוללים פילוסופיה פוליטית ואתיקה.

אוגוסטינוס חשב וכתב בעידן של תהפוכות פוליטיות שהמשמעותית בהם הייתה הביזה של העיר רומא על ידי עמים ברברים בשנת 411. עבור רבים, מאורע זה נתפס כעונש שהטיל האל הרומאי הפגאני יוביס (יופיטר) על האימפריה הרומאית בעבור הפיכתה לנוצרית. לפיכך, צצו ועלו השאלות היכן היה האל הנוצרי הכל יכול ומדוע נכשל בלהגן על האימפריה הנוצרית (האימפריה הרומאית אימצה את הנצרות בשנת 380). לשאלות אלו סיפק אוגוסטינוס מענה תיאולוגי בחיבורו החשוב ביותר  מתחילת המאה החמישית. המלחמה, תהפוכותיה והסבל שהיא גוררת עימה הינם חלק בלתי נפרד מתלוס היסטורי-תיאולוגי המבוסס על תוכנית אלוהית שבמהלכה האדם נגאל מהחטא הקדמון, תהליך שיסתיים ביום הדין. חלק בלתי נפרד מאותו התהליך מצביע על קיומן של שני ממלכות, ממלכת האל  אשר נוצרה בתחילת הזמן כשהאל ברא את היקום וממלכת האדמה או הארץ  שנוצרה עם נפילת האדם מגן העדן והיא תבוא על סיומה בגאולה הסופית ביום הדין. ממלכת האדמה תחומה לגבולות העולם הזה ונתיניה עבדים לחטא ושבויים בתוך ראיית עולם אנוכית המניעה אותם לתאווה לעושר, תהילה ומרדף אחר עוצמה ארצית. ממלכת האל היא ממלכה שמימית, אולם ניתן למצוא גם על פני הארץ אינדיבידואלים מעטים שניחנו בחסד המשייך אותם לממלכת האל. אלו מונעים על ידי אהבה בלתי אמצעית לאל המסייעת להם במסגרת המציאות הקשה של ממלכת האדמה לבחור ברע במיעוטו. המלחמות והסבל האנושי נובעים ממצב של שחיתות אינהרנטית שקיימת בממלכת האדמה. [תמונה 1 – אוגוסטינוס הקדוש, 354-430]

 ראוי לציין שלמרות שאוגוסטינוס דחה את ראיית העולם המניקינית, הוא מאמץ אונטולוגיה דואליסטית מטבעה. שני הממלכות שהוא בונה, ממלכת החטא וממלכת החסד, אינם חופפות לממלכות פוליטיות מוגדרות אלא מציונות שני סוגי מציאות שמתקיימות בו זמנית אחת ליד השנייה ומזינות אחת את השנייה. גם האדם וגם התוכנית האלוהית זקוקים לממלכת החטא היות שבאמצעותה מופעלת אותה התוכנית ובני האדם זוכים למחילה והיטהרות מחטאיהם על ידי סבל ועונש. לכן במלחמה יש צורך תיאולוגי קוסמולוגי אמיתי. היא מכשיר אלוהי להיטיב עם האדם בסופו של יום.

עם זאת, בנקודה אחת חשובה סוטה אוגוסטינוס מראיית עולם דואליסטית דוגמאטית. לרוע עבורו אין תוקף אונטולוגי בפני עצמו. הרי אם לרוע היה תוקף עצמאי, ניתן היה לומר כי האל שברא הכל ברא רוע וזה לא מתקבל. הרוע לפיכך, ואוגוסטינוס ניזון מתיאוריות הצורות האפלטונית, הוא השחתה של הטוב. האדם הוא טוב וגם החברה שהוא יוצר היא טובה ביסודה. אך האדם ניחן גם ברצון חופשי ורצון זה גורם לו לסטות מהאל ולהאדיר את עצמו וכך הטוב מתעוות ונהפך לרוע. לסבל האנושי אין מקום בטבעו המקורי של האדם והוא תוצר של הרצון החופשי שהוביל לנפילה מגן העדן. השחתתו של האדם חלה גם על המוסדות שהוא יוצר מכיוון שאלו נוצרו לאחר הנפילה. אין זה אומר שיש לבטל התארגנות פוליטית. נהפוך הוא, התארגנות פוליטית היא צורך אנושי חיוני בדומה למשפחה. ההיררכיה במשפחה צריכה להיות מועתקת להיררכיה במדינה. כמו שבמשפחה לכל אחד יש תפקיד, כך במדינה לכל אזרח תפקיד שהוא נועד למלא. על השליט חלה החובה לשרת את האל על ידי הטבת מצבם של נתיניו.

חובת הטבת חייהם של הנתינים באה לידי ביטוי בצורך להבטיח סדר ובטחון. בממלכת האל, אין צורך בחוקים או בממשלה משום שאין צורך בריסון ובאילוץ שיבטיחו שלום, השלום הוא נצחי. בממלכת האדמה, לעומת זאת, האדם אינו מסוגל ל-ממשל עצמי ולכן נולד הצורך בסמכות פוליטית. הסמכות הפוליטית מסוגלת לקדם צדק, בטחון ושגשוג.

החברה האנושית, בדומה לפרטים המרכיבים אותה, היא מושלמת ברמת הרעיון אך ברמת היישום, בשִׁגְרָה, נהפכת למושחתת. לכן בני האדם נאלצים תכופות להיאבק ולנקוט באלימות על מנת להבטיח את השלום וגם שהוא מובטח הוא רחוק מלהיות מושלם. אוגוסטינוס מבדיל בין האדם כייצור חברתי השואף להרמוניה ושלום ובין האדם כייצור המתבוסס בחטא הקדמון שמוביל לאלימות ולמלחמה. עם זאת, הצורך לשלום לא מתבטל. גם אלו היוזמים מלחמה, רוצים שלום שילווה בניצחון ותהילה או שלום בתנאים שלהם. יתר על כן, לעיתים יש צורך במלחמה על מנת להבטיח את השלום ואוגוסטינוס מבטא זאת באופן שאינו משתמע לשני פנים:

וכאן ראוי לחקור את המושג המלחמה הצודקת כפי שתפס אותה אוגוסטינוס. המלחמה הצודקת היא מעבר להגנה עצמית שנועדה לשמר בטחון ולהבטיח שלום. אוגוסטינוס מטיף למלחמה שיש בה מאפיינים של מסע צלב. המלחמה מוגדרת כמוצדקת באם מטרתה לתקן עוולות. עוולות אלו נוצרות כאשר המדינה עליה הוכרזה מלחמה אינה נלחמת ברוע ואינה מענישה על מעשי אי צדק שבוצעו על ידי אזרחיה או שלחילופין היא גזלה מה שאינו שייך לה. מלחמה למטרות אלו היא מוצדקת על פי צו אלוהי. למעשה, המלחמה מקבלת אופי של “ג’יהאד” נוצרי – מלחמה היא רצון אלוהי שהשליט מגשים עלי אדמות. תחת אוגוסטינוס, מנהיג יכול להכריז על עצמו שליח האל ונוצר פתח רחב מאד ליזום מלחמה בשם “חטאים” שיש לתקנם. מלחמה נהפכת לאימפרטיב מוסרי הרבה מעבר למימד חוקי פורמאלי בדומה למה שניתן למצוא כיום במשפט הבינלאומי המצדיק פתיחתן של פעולות איבה. אוגוסטינוס מדגיש זאת כשהוא רואה במלחמה כלי שנועד לדכא את היצרים, התאווה והגאווה האנושית. גישה זאת מצטיירת לקורא בן המאה ה-21 כסובלת מלקונה מוסרית, אולם יש לזכור שבראיית עולם שבה הסבל האנושי עלי אדמות הינו הכרחי לתוכנית האל לגאולת האדם הנאנק תחת החטא הקדמון, מלחמה הינה חלק בלתי נפרד מהתהליך. יתכן שאם אוגוסטינוס היה חי בתקופה שלנו והיה נחשף להשלכות של מסעות צלב בשם דתות או תורות גזע במהלך ההיסטוריה, הוא היה טוען אחרת.

אם נחזור לעולם המושגים של הנצרות שאוגוסטינוס מייצג, חייהם של כל בני האדם ללא יוצא מהכלל מוגדרים במסגרת החטא הקדמון. הם אינם יכולים להימנע לגמרי מחטא אך יכולים למזער את מקומו בחייהם. מכיוון שלא ניתן להימנע מחטא לגמרי בעולם הלא מושלם של ממלכת האדמה, הכוונה חשובה יותר מאשר המעשים עצמם. ולכן בנוגע לערכים הנוצריים כמו הפניית הלחי השנייה, אוגוסטינוס יטען שהדגש היא על נטייה פנימית, פסיכולוגית, יותר מאשר על הפעולה עצמה. כלפי פנים אנו נדרשים לסבלנות וחסד אך כלפי חוץ אנו נדרשים לפעול על פי צרכים פרגמאטיים שמתאימים לעולם הלא מושלם בו אנו חיים. נקודה זו תקפה במיוחד לחיים פוליטיים שלעיתים מצריכים התנהגות שאינה עולה בקנה אחד עם העיקרון של הפניית הלחי השנייה.

ואכן האימפרטיב של סדר חברתי מאפיל על כל קריאה לפציפיזם ברמה האישית ואפילו אם מוביל הדבר לרוע. ב-, אוגוסטינוס מזכיר שופט שנאלץ לעיתים מתוך אי ידיעה לדון חפים מפשע למוות. השופט אולי ביצע עוול אך לא חטא היות שבהתחשב בעולם בו אנו חיים, הוא ממלא את תפקידו למען הטוב הכללי, למען החברה. אין כאן כוונה לתועלתנות מוסרית שמקבלת את הרע במיעוטו למען מקסום תועלת טובה יותר, אלא התייחסות לכוונה המניעה את האדם. כשהכוונה טובה, אין חטא: “It is not possible for a man to sin, when his thoughts are good”, אוגוסטינוס טוען ב- .

יתרה מכך, ישנם מקרים המהווים יוצא מהכלל לחוקים אלוהיים, בעיקר בכל הקשור ללקיחת חיי אדם. דוגמא בולטת היא חייל המשמש חרב לשליט ששלח אותו להילחם. האחראיות במקרה הזה אינה חלה על החייל. על החייל לציית לפקודות שהוא מקבל במלואן (אוגוסטינוס אף משווה ציות לשליט לציות לאל).

אוגוסטינוס לא הכיר את המושג הצה”לי ‘פקודה בלתי חוקית בעליל’. לעומת זאת, מוטיב הכוונה מופיע כאן ביתר שאת. החייל כן יהיה אחראי מול האל במידה והשתמש באלימות מתוך מניעים של שנאה או דחף לאלימות. אפילו הרג מתוך הגנה עצמית אינו קביל לעומת הרג תחת שליחות פוליטית היות שהרג למען שימור עצמי מתבצע מתוך מניע אנוכי בעוד שלקיחת חלק במלחמה היא אקט אלטרואיסטי למען הכלל.

לסיכום, דוקטרינת המלחמה הצודקת של אוגוסטינוס נשענת ברובה על מקורות קלאסיים. מההוגים הקלאסיים דוגמת אריסטו או קיקרו הוא אימץ עקרונות כמו סיבה צודקת או מלחמה המנוהלת על ידי רשות פוליטית לגיטימית. הבעייתיות אצל אוגוסטין מתעוררת בראייתו הדוגמאטית את ההיסטוריה כתוכנית אלוהית ובמתן לגיטימציה לאלימות בשם עקרונות מופשטים כמו מיגור הרוע. דגש על מוסר של כוונות מאפשר לבצע מעשי זוועה בשם “כוונה טובות”. אוגוסטינוס פותח את הדלת לקנאות דתית ואידיאולוגיה של מסעות צלב.

Leave a Reply

Please log in using one of these methods to post your comment:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s