אפלטון


(א). אם אני מבין נכון את גישתו המתודולוגית של פרדה, ניתן אולי להניח שבנקודה זו הוא הגיע למה שבעיניו נראה כמבוי סתום, ולכן משלב זה ואילך הוא “מתיר לעצמו” לפנות לתחומים היסטוריים חוץ פילוסופיים נוספים.(בדומה ל צלר, אם כי בשונה ממנו עד למאוד באשר צלר הדגיש את ההסבר ההיסטורי על פני הפילוסופי). מייד נראה שהוא פונה לבחינת המונח “התהוות” בראי ההיסטוריה של הדקדוק היווני כפי שהוא בא לידי ביטוי בטקסטים חוץ אפלטוניים מתקופת יוון הקדומה(בעיקר של תוקידידס), ובטקסטים פנימיים(פרוטאגוראס), בסוף החיבור נגלה גם שהוא נעזר בפנייה למקורות המהווים לדעתו חלק מהרקע הפילוסופי בו חי אפלטון(כגון קדם סוקרטיים, רפואה קדומה, עמיתיו של אפלטון כאאוקסודוס). בהקשר זה מבקש אני לדון כאן בהשקפתו של פרדה לגבי השאלה, מתי ניתן לפנות לקונטקסט ההיסטורי: לפיו נפנה להסבר היסטורי רק אם נגיע למסקנה לפיה לא היו לאותו פילוסוף,(בענייננו, אפלטון), “סיבות טובות” לחשוב מה שחשב, אך עדיין נתהה בכל זאת, מדוע, אם כך, חשב מה שחשב. רק במקרים בהם לא הצלחנו לאתר הסבר פילוסופי להשקפתו אפילו לא נוכל מבחינה פילוסופית להסביר כיצד אותו הוגה נפל קרבן ל”טעות“- אנו נפנה אל הקונטקסט ההיסטורי שממנו כן נוכל להסביר מדוע בכל זאת אימץ השקפתו זו. אם ננסה ליישם את השקפתו כאן , הרי שניתן לשאול את פרדה את השאלות הבאות:

 1. האם לדעתו לאפלטון לא היו סיבות טובות להחזיק בתורת האידיאות בשל השקפתו אודות היש החושי כפי שהיא מופיעה בתאיטיטוס וטימאיוס?

 2. בעיניי מי בדיוק לא מדובר ב”סיבות טובות” בעיני פרדה או בעיניי אפלטון? פרדה גורס כי, היות שקשה לדעת מהם הקריטריונים לסיבות טובות של הוגה, אזי נקבע מהן סיבות טובות ראשית כל בעיני החוקר(בענייננו, פרדה), ורק אח”כ בעיני ההוגה עצמו,(אפלטון) ולבסוף, רק אם אין ברירה לפנות לאחרים. אך לאור מה שאומר מייד נראה כי היו לאפלטון סיבות טובות.

 3. האם באמת ובתמים לא ניתן כאן להעניק הסבר פילוסופי לטענה האפלטונית לפיה משהו בהתהוות מתמדת אך לעולם לא הווה? בעיני דווקא ההסבר פשוט. ההווה קיים לפי אפלטון באופן מוחלט,(במובנים פרמינידיים), מושלם, בלתי משתנה ונצחי. ולכן כל העולם המוחש סביבנו הוא קיים אך היות שהוא משתנה ואינו נצחי – הרי בהשוואה למה שאונטולוגית קיים באמת מדובר רק במובן יחסי ואינו קיים קיום של ממש. פרדה עצמו אומר זאת(עמ’ 3, טענה 2), אך במקום לעצור ולהסתפק בכך, הוא ממשיך לטפל במה שבעיני הוא עוד תיאור מבין תיאוריו הרבים של אפלטון לעולם החושי ושואל, איך משהו נוצר כל הזמן ועדיין הוא משהו, ואם הוא מתהווה מהי הערובה שלא יהפוך להווה(שהרי לכאורה, גם בעברית הם מאותו שורש ה.ו.י, ולכאורה היחס ביניהם הוא בין שם הפעולה- התהוות-יצירה לבין שם העצם- הווה- תוצר). כאן אני מצטרף להסברו של קוד מהמשתה ומכך מתיר לעצמי להניח שלמצער, אם לא היו לאפלטון סיבות טובות, בודאי שהן לא היו גרועות .

 4. האמנם לדעת פרדה אפלטון נפל קרבן לטעות? מהי טעות לפי פרדה? פרדה מגדיר טעות כך: הנמקה מבחינה פילוסופית טהורה תיחשב שגויה, רק כאשר גם לאחר שיקומה על ידי ההיסטוריון של הפילוסופיה עדיין נמצא שהיא נסמכת על הנחות בלתי מוצדקות, או מכיוון שהיא עדיין תיחשב סבירה ומקובלת רק בקונטקסט ההיסטורי המסוים, או מכיוון שדרך ההנמקה תהא לא חד משמעית. בשל אלה ניאלץ להגדיר את ההנמקות שנראו להוגה המסוים כמספקות -כפגם או טעות . לטעמי, אחת מחולשותיה של תורתו המתודולוגית של פרדה היא הקושי להכריע מתי מדובר בטעות, על סמך מה נקבע שזו טעות ללא גלישה לאנאכרוניזם ? שהרי בענייננו אפלטון סבר שבידו נימוקים טובים, לכן אם הטעות היא בעיני פרדה, הרי טמונה בכך הנחה פטרנליסטית שידיעותיו לגבי מהן סיבות טובות לאותה תקופה עליונות על אלו של אפלטון וכי הוא עצמו בסיטואציה ההיסטורית המסוימת לא היה נופל לאותה טעות. כלומר, הוא מייבא השקפות מודרניות ו/או אישיות לגבי מהן סיבות טובות וגוזר מהן קריטריונים להגדרתה של טעות. האם הטעות כאן היא ביחס לאפלטון עצמו? ביחס להוגים אחרים לפניו או אחריו? ביחס לאמיתות פילוסופיות שלא היה מודע להן ופרדה כן? האם הטעות היא של מי שפרדה מצהיר עליו ששגה, כלומר של “הפרשנות המקובלת” של אפלטון, ולא של אפלטון עצמו ? יחד עם זאת, פרדה מורה לנו כי גם הנמקה לא חד משמעית עשויה להיחשב כטעות. ואם כך הוא הדבר, הרי שאם פרדה האיר באופן כלשהו את אחד מפניה של משנת אפלטון יותר מכול זו, הרי שזו בעיית דו המשמעות למונח התהוות. הבעיה היא, שפרדה רואה את תפקידו כמי שאמור ליישב את הקשיים גם באמצעות שיקום מחדש של נימוקי אפלטון, במקום להסתפק בהצבעה על כך ,שלדעתו, תורת היש החושי של אפלטון מעוררת שאלות וקשיים.

(ב). גם במקרה זה, השוואה בין התרגומים השונים לפסקה מתאיטיטוס מלמדת כי המובן העיקרי עליו מצביע פרדה בשם אפלטון נשמר. למרות השונות ביניהם מבחינה תחבירית והשימוש במינוחים שונים, עדיין, לא מדובר כאן בזווית פרשנית חדשה. (ב). גם כאן, אני מוצא לשוב ולהתנגד להגדרת הבעיה על פי פרדה לפיה, אם הכל בתנועה והיווצרות כיצד משהו קיים אם רק נוצר כל הזמן. אפלטון במפורש מתייחס כמה פסקאות לאחר הפסקה המצוטטת לעיל ואומר כי:” כל אותם דברים שרויים כאמור בתנועה…ש(אמנם, י”ג) העולם הוא תנועה ותו לא(אך, י”ג)התנועה יש בה שני מינים…האחד שכוחו יפעל והשני שכוחו ייפעל…ויש בתנועתם מהירות ואיטיות. וכל שהוא איטי, הרי הוא מתנועע באותו מקום גופו,(כלומר עומד, סטטי יחסית, ומתבלה באותו מקום כמו אבן. י”ג)..ואילו הצאצאים…מהירים יותר…ותנועתם היא העתקה ממקום למקום..” (כלומר אלה שאנו מזהים כעצמים נעים. י”ג). רוצה לומר שביחס למה שהווה ממש, העולם המוחש אמנם אינו קיים באמת כפי שהציע פרדה קודם לכן בפרשנות לטימיאוס, אך עדיין יש לו קיום, אם כי, כאמור, בדרגה נחותה יותר. (ג). יש לשים לב שאפלטון אינו מזהה את עצמו במפורש עם תורת התנועה המתמדת אלא הוא נשמע כמי שמצטט ואף בבוז קל כי את תורתם של פרוטאגוראס, היקרליטוס ואמפידוקליס, והמשוררים אפיכארמוס והומרוס. הזדהותו עם התורה נרמזת בעקיפין בלבד. לטעמי, הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהללו לא הכירו את תורת האידיאות המאופיינות כספירה נטולת תנועה, תולדה וכליה.

Leave a Reply

Please log in using one of these methods to post your comment:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s