נוטות לדעתי


מטרתנו היא להעלות את רמת הבריאות והנוחות של כל הפועלים האמיתיים, באמצעות שילוב בריא, טבעי וכלכלי של חיי העיר וחיי הכפר.
אבנעזר הווארד)

על אף שהערים משמשות כמוקד הפוליטי באוטופיה, הן אינן מהוות את כלל יחידות המשנה של האי האוטופי. למעשה, האוטופאים חיו במידה רבה את חיי הכפר, ולא רק את חיי העיר: לכל עיר לא פחות מעשרים מייל של אדמה חקלאית לכל כיוון, ולתושבי העיר בתים הבנויים לצד השדות, בהם הם מתגוררים מדי כמה שנים על פי תור ועובדים את האדמה. מבחינה זו הושפע מור עמוקות מהכתבים הקלאסיים, בעיקר אלו היווניים, אשר גרסו כי מטרת התכנון העירוני הוא לספק לתושבים ביטחון ואושר. בעוד שהביטחון נבע מחומותיה של העיר ומהמבנה הפוליטי היציב שלה, נבע האושר מהשילוב ההרמוני שבין החיים העירוניים לבין חיי הכפר. גודי מציע כי מור שאף להחיות תפישה זו, שכמעט ולא הייתה קיימת בערים של המאה השש עשרה. על אף שלא הייתה מקובלת בזמנו של מור, זכתה תפישה זו של שילוב בין הכפרי לעירוני לעדנה בראשית המאה העשרים, עם ספרו האוטופי של אבנעזר הווארד שביקש לקדם את רעיון “עיר הגנים”.]

השילוב ההרמוני שבין המרחב העירוני למרחב הכפרי הוביל מבקרים מאוחרים רבים של אוטופיה לשבח את הצלחתו של מור להימנע מראייה טכנולוגית אינסטרומנטליסטית, המצמצמת את העושר שבטבע לכדי כלי לסיפוק מטרותיו של האדם. ראייה זו, המאפיינת אוטופיות רבות בעת החדשה המוקדמת ומזוהה בעיקר עם פרנסיס בייקון, שאבה מהתפישה המקובלת ברנסנס של עולם הטבע, ככזה שנוצר באופן בלעדי עבור האדם, ושעל האדם לשלוט בו. מור, לעומת זאת, הצליח לכאורה “להשתחרר” מתפישה זו, ולהחזיק בתפישה הרמונית יותר של השילוב בין המדע לבין הטבע, בין חיי העיר וחיי הכפר. ריימונד ויליאמס מנגיד בין “הפשטות השיתופית של מור” לבין “הרודנות בטבע של בייקון”, וטוען כי את האוטופיה של מור יש להבין כאוטופיה הומניסטית-אקולוגית. חוקרים אחרים הסבירו את השוני בין מור לממשיכיו מתוך ההשפעה של תפישת המדע של ימי הביניים על מור, כתפישה שקישרה בין מדע ומוסר והתריעה מפני חטא הגאווה בשימוש בטכנולוגיה, ושאינה קיימת באוטופיות של בייקון וקמפנלה.  מור הצליח, לכאורה, ליצור באוטופיה שלו מערכת אקולוגית בוגרת, יציבה ומאוזנת, המונעת לא מתוך רצון לשלוט בטבע, אלא מתוך הכרה של מקומו של האדם בעולם ותפקידו בשמירה והגנה על הסביבה הטבעית]

איור 3 – תכנית סכמטית של ספורצינדה, פילארטה, 1456

 תכנית סכמטית של ספורצינדה, פילארטה, 1456 (מקור: Rosenau, 51)

טענות אלו, על אף שהן מכילות גרעין של אמת, נוטות לדעתי לאנכרוניזם ולפרשנות שגויה של כתיבתו של מור. על אף שלא ניתן לערער על העובדה שהאוטופיה שיוצר מור שונה באופייה מזו של בייקון, קשה לייחס זאת ל”השתחררות” של מור מדפוסי החשיבה של תקופתו, או ליחסו השונה לכפר, לחקלאות או לטבע. אני מבקש לטעון, תחת זאת, כי השילוב בין המרחב הכפרי למרחב העירוני באוטופיה אינו הרמוני כפי שטוענים מבקריו המודרניים של מור, וכי יש להבין את השקפתו של מור ביחס למרחב האגררי לאור הסיטואציה ההיסטורית בה כתב.

ראשית, חשוב לראות כי מעמד המרחב הכפרי והמרחב העירוני אינו זהה, וכי הכפר האוטופי נחות מהעיר. בשעה שחיי העיר נחשבים כטובים, חיי הכפר הם רע הכרחי, מעמסה קולקטיבית שחובה לעבור: “עשרים איש מכל בית אב יוצאים וחוזרים העירה מדי שנה בשנה, לאחר שעשו בחוץ שתי שנים.. הם מקיימים בידיהם מנהג זה להחליף את עובדי האדמה כדי שלא יהא אדם אנוס לחיות בכפר חיי עמל קשים זמן ממושך שלא בטובתו”. אמנם, מור מזכיר את אותם אלה ש”חשקה נפשם בחיי עובד-אדמה”, אך נראה שזהו היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. החיים העירוניים הם החיים הנורמאליים עבור האוטופאי, בזמן שחיי הכפר הם אחת ממטלותיו.

בנוסף, ניתן לראות כי המרחב הכפרי אינו שומר על אותו טוהר המאפיין את המרחב העירוני האוטופי.  מור מתאר כי האוטופאים מוציאים אל מחוץ לעיר את פעולות השחיטה והניקוי של בשר בעלי החיים שהם אוכלים, כיוון ש”אין דעתם סובלת, שהאזרחים שלהם יתרגלו לטביחת בעלי חיים.. לפי שהרגל זה עשוי לילך ולטמטם קמעה קמעה את רגש הרחמים.. אינם מתירים להכניס לעיר דבר של זוהמה ותועבה”. החשש הזה לנפשותיהם של האוטופאים אינו תקף, ככל הנראה, בכל הנוגע ליושבי הכפר. בהתאם, מוציאים האוטופאים אל מחוץ לעיר את בתי החולים, ומשליכים לשם את גופותיהם של המתאבדים. יתר על כן, המבקש לצאת את חומות העיר חייב לזכות באישורו של הנשיא ולנוע בקבוצה, והעונש על יציאה מחומות העיר ללא אישור כבד מאוד. ניתן לראות כי המרחב העירוני והמרחב הכפרי אינם שווים במעמדם: העיר מסמלת את החיים הטובים ואת הציביליזציה, בעוד שהכפר הוא מרחב של גסות, אלימות, סכנה ומוות.

החשיבות שמייחס תומס מור למרחב הכפרי, אם כן, אינה נובעת מתוך ראייה רומנטית או אקולוגית של הכפר, או של הרמוניה בין העיר לכפר. תחת זאת, ניתן לטעון כי התיאור של הכפר באוטופיה משמש כביקורת על תנאי החיים הקונקרטיים בתקופתו של מור, הנובעת מתוך השקפתו השונה על המרחב הכפרי. ביתר דיוק, ניתן לטעון כי המרחב הכפרי באוטופיה של מור הוא בעיקרו זירת ביקורת כלפי תהליך הגידור שהותיר רושם עז על בני תקופתו של מור, כמו גם על יורשיהם.

משק בית באוטופיה (מקור: Goodey, 27)

משק בית באוטופיה (מקור: Goodey, 27)

תהליך הגידור, דהיינו התהליך בו אדמות שהיו בנחלת הכלל (commons) גודרו והפכו לשטח פרטי, הינו אחד התהליכים הכלכליים המשמעותיים ביותר בהיסטוריה של האי הבריטי, בייחוד בהיסטוריוגרפיה המרקסיסטית והניאו-מרקסיסטית. בבריטניה של ימי הביניים שימשו אדמות אלו לשם ציד, מרעה, עיבוד אדמה ואיסוף עצים באופן משותף. החל מהמאה הארבע עשרה, ובעיקר בעידן בית טיודור (1485-1603), גודרו אדמות חקלאיות באנגליה והוסבו לאדמת מרעה לכבשים, הן בשל הצמצום באוכלוסיה בעקבות המגיפה השחורה , והן בעקבות הביקוש  העולה לצמר, שתרם לרווחיותו של ענף הצאן על פני הגידול החקלאי. מעבר לרווח הפרטי של בעלי האדמות החדשים, יצר הגידור בעיות חברתיות רבות: מכיוון שגידול צאן מצריך כוח אדם קטן יחסית, הוביל הגידור לעלייה באבטלה ולנישולם של עובדי אדמה שנתפשו כעת מיותרים, כמו גם פגיעה בבעלי מלאכה התלויים בתוצרת החקלאית, כמו הטוחנים. שנית, בשל הירידה בייצור החקלאי של תבואה, הפכה אנגליה מועדת לרעב בשנים בהם היה היבול קטן.

בספר הראשון של אוטופיה, מוכיח רפאל היתלודיאוס את בן שיחו החשמן על הסיבות המובילות אנשים לפשוע, וטוען שענישה שאינה מטפלת במקור לפשעים אלו אינה הוגנת. לאחר שהוא מונה סיבות רבות, ביניהן קיומו של צבא קבע, עצלותם של האצילים ותאוות הבצע של המלכים, הוא מוסיף ושוטח את עמדתו הביקורתית בנושא תהליך הגידור:

הכבשים שלכם – עניתי. – בנוהג שבעולם הם רכים וענווים ומסתפקים במועט, אבל שמעתי אומרים, שעכשיו נעשו לפתע פתאום זוללים ופראים, ולא זה בלבד אלא שהתחילו לאכול בני אדם והם הולכים ומשמידים שדות.. כי בכל מקום שמגדלים במלכותכם צמר עדין ומשובח שמחירו יקר ביותר.. שוב אין דעתם של האצילים הקטנים עם הגדולים, אנשי המעלה, נוחה מיבול שדותיהם הם.. הם גוזלים את מיטב השדות, העידית שבעידית, מקיפים אותם גדרות ועושים אותם כרי מרעה, ואף הורסים את הבתים, מחריבים את הכפרים.. מנושלים האריסים מחלקותיהם ומבתיהם בתחבולות עורמה או בחזקת היד]
 
החוקרים המודרניים המציגים את תומס מור כאוטופיסט אקולוגי שהקדים את זמנו נוטים, כאמור, להנגיד בין השאיפה להרמוניה העולה מהאוטופיה של מור לבין הניצול האינסטרומנטליסטי של הטבע באוטופיה הבייקונית. עם זאת, מתוך ביקורתו של מור את תהליך הגידור, ניתן לראות כי ההבדל בין שני טיפוסים אלו  של האוטופיה המודרנית אינם מובהקים כפי שניתן לחשוב. אין ספק, כי עמדתו של מור כלפי תהליך הגידור היא ביקורתית ביותר. אך ביקורתו אינה נובעת מתוך חשש לפגיעה בהרמוניה שבין האדם והטבע, על ידי ניכוס שטחי הכלל לידי הפרט. הפגיעה שמזהה מור היא פגיעה כלכלית, הנובעת מתוך ניצול לא נכון ובזבזני של הקרקעות לצרכי רווחי היחיד, ולא למען האינטרס הכולל של רוב העם, כפי שהיה ראוי. מבחינה זו, האוטופיה “ההומניסטית” של מור אינה פחות רציונאלית מהאוטופיה המדעית הבייקונית, אלא שהרציונאליות שהיא מציעה מונעת מתוך מטרה שונה מזו של הקפיטליזם המוקדם, שתהליך הגידור הוא ממבשריו הראשונים. השאיפה בניצול המרחב אינה למקסם את הרווח, אלא למקסם את התועלת, ובעוד ששתי המטרות אינן בהכרח סותרות, הן אינן זהות. 

נקודה זו באה לידי ביטוי בתיאורו של היתלודיאוס את הישגי החקלאות האוטופאית, שההיגיון השולט בה הוא אנתרופוצנטרי ואינסטרומנטלי במובהק, בניגוד לדעתם של כמה חוקרים בני זמננו על השקפתו של מור. על אף שאדמתם אינה פורייה במיוחד והאקלים אינו אידיאלי, הוא מספר, הישגיהם בכמות ובאיכות התוצר החקלאי של האוטופאים הם מעבר לכל שיעור.  סודם של האוטופאים אינו נעוץ רק בכך שהם משביחים את הקרקע, “כדרכם של עובדי אדמה בכל מקום”, אלא גם שהם “כורתים ומבראים שם יערות שלמים ונוטעים אותם במקומות אחרים.. כדי שהעצים יהיו קרובים יותר לים, או לנהרות, או לערים גופן, כי תבואה קל יותר להוליך ממרחקים בדרכי היבשה מאשר עצים”. האוטופאים זוכים לשבח בשל היעילות של עבודתם ותוכניתם, אך לא בהכרח בשל הגדלת הרווח. הסיבה לכך היא, ככל הנראה, חוסר המשמעות של מושג הרווח באוטופיה.

באוטופיה, כאמור, לא קיים מוסד הקניין הפרטי, ומשום כך תושב האי לא יפיק כל תועלת מצבירת רכוש, זהב או אבנים יקרות, שהיו יכולים לשמשו במקום אחר ככלי לצבירת עוצמה.  מסיבה זו, והן בשל השפע שמפיקים האוטופאים מתוך יעילותם ועבודתם המשותפת, “אין לחשוש כלל ועיקר, שמא יבוא אחד מהם ויתבע יותר מן הדרוש לו”. המרחב החקלאי באוטופיה, בשל כך, הוא למעשה כולו נחלת הכלל: הוא אמנם מחולק בין הערים, אך נראה שחלוקה זו הינה לשם חלוקה מסודרת של העבודה ותו לא. מור מדגיש, כי “שום עיר אינה מתאווה להרחיב את תחומיה ולהסיג את גבולות שכנתה, כי התושבים רואים עצמם עובדי אדמה ולא בעלי האדמה”. בחברה האוטופית, חסרת מושג של קניין אדמה (ושל קניין בכלל) לא היה יכול להתקיים תהליך הגידור כפי שהתרחש באנגליה, כיוון שהיה חסר  משמעות.

אין בכך לומר שבאוטופיה לא התקיים ולא מתקיים גידור מסוג כלשהו. בחינה חוזרת של סיפור הפיכתה של אוטופיה לאי, יכול לרמז על כך שמעשהו של אוטופוס הוא למעשה גידור בקנה מידה רחב. כזכור, אוטופוס מגיע אל חברת הפראים של אברקסה, ולאחר נצחונו עליהם – ניצחון ההופך את האי בן רגע ממושבם של” שבט של פראים וגסי רוח” למדינה המתוקנת אוטופיה – מסלק שטח אדמה של חמש עשרה מיל המחבר בין חצי האי ליבשת. אוטופוס משמש כאן כסוכן התרבות והמודרניזציה, אשר ספק מתרבת את הפראים באברקסה, ספק מנשל אותם מאדמותיהם לטובת האוטופאים המתקדמים יותר. ג’ון פרימן טוען, כי בתיאור זה של תחילת ההיסטוריה של אוטופיה, מציב תומס מור מראה אל תהליך הגידור בזמנו, בו “כיבוש האברקסים בידי המלך הוא למעשה סיפור מחדש של ההיסטוריה האנגלית, בו מופיעים השחקנים בכסות המיתוס”. הנמשל ההיסטורי ברור יותר עם השוואה למקור הלטיני של הספר, שם אופיים האגררי של האברקסים עולה ביתר בהירות. לכאורה יש כאן פרדוקס, משום שהתהליך ההיסטורי אותו מבקר היתלודיאוס בחריפות רבה בספר הראשון מופיע, ללא הסבר נוסף, כאירוע המרכזי בהיסטוריה של המדינה האידיאלית.

יתר על כן, הכיבוש של אוטופוס את אברקסה אינו מקרה יחיד בהיסטוריה האוטופית, והחיקוי של תהליך הגידור באוטופיה חוזר על עצמו בתהליך ההתפשטות של האוטופאים. חוקי המדינה באוטופיה מקפידים לשמור על מספר קבוע של אזרחים בכל יחידות המשנה, החל מבתי האב, דרך הערים ועד האי כולו. תקנה זו מדגימה את המידה בה היה מור מושפע מאפלטון, אשר קבע את מספר האזרחים בעיר האידיאלית ל-5040, בשל שיקולים פרגמטיים וקוסמיים כאחד. העיר האוטופית של מור גדולה, כמובן, הרבה יותר: חישוב מעלה כי בכל עיר באי למעלה ממאה אלף תושבים בממוצע. העיקרון של שמירה על מספר אזרחים קבוע, עם זאת, נשאר זהה.  השמירה על מספר תושבים קבוע הינו מאפיין חוזר של האוטופיות של הרנסנס, שכן זהו אחד המרכיבים של הסטטיות הכללית של החברה האוטופית. שלא כמו אוטופיסטים אחרים, כדוגמת קמפנלה המגביל את גודל האוכלוסייה באמצעות פיקוח על הילודה, נוקט מור בשיטה של דילול ופיזור אוכלוסין: “תקנה זו [כלומר, המספר הקבוע של אזרחים בכל בית אב] אפשר לקיימה בנקל על ידי העברת אזרחים מבתי אבות, העודפים על המניין, אל בתי האבות הפחותים מן המניין. כשמתרבה האוכלוסייה של העיר כולה יותר מן הראוי, ממלאים העודפים על המניין את חסרונן של ערים אחרות”.]

הדמיון לפעולת הכיבוש של אוטופוס מתרחש כאשר האי האוטופי כולו סובל מעודף אוכלוסין, או אז מתחילים תושבי האי במה שאבינרי מכנה “קולוניאליזם אוטופי”. מור כותב, כי כשעולה מספר התושבים באי על השיעור הראוי, נקראת קבוצת אזרחים מכל עיר לייסד מושבה על היבשה הקרובה ביותר, “שהקרקע מצויה שם לתושבים הילידים בשפע רב, ויש בה אדמת בור שוממה”.[ האוטופאים מתקינים במושבות אלו את חוקי מולדתם, וגורלם של התושבים המקומיים – שבמיתוס של אוטופוס נותר מעורפל למדי – נמסר בתיאורו של היתלודיאוס באופן שאינו משתמע לשתי פנים:

.. שם נוספים עליהם ילידי הארץ, מבין אלה המבקשים לחיות עמם חיי שותפות… ודבר זה הוא לטובתם של שני העמים כאחד: מכח תקנותיהם ודרכי עבודתם הם משיגים, שאותו חבל ארץ, שקודם לכן נראה היה דל ומצומצם אפילו בשביל עם אחד בלבד, נעשה עכשיו רווח בשביל שני העמים. אבל את המסרבים לחיות על פי דיניהם הם מגרשים מן התחומים, שהם תוחמים לעצמם. על המתנגדים להם הם עורכים מלחמה, לפי שהם סבורים שדין יושר הוא להלחם בעם שאינו מעבד בעצמו חבל גדול מאדמתו, אלא מקיים אותו ריק ושומם, בלא תועלת ואף על פי כן אינו מתיר לאחרים להשתמש בו ולהיאחז ב
 
הילידים, החוסמים את דרכו של הכיבוש האוטופי, הופכים מיידית לאויבים, במלחמה “מוצדקת ביותר”. פרימן חוזר ומשווה בין נפגעי הגידור באנגליה ההיסטורית עם נפגעי הקולוניאליזם האוטופי, וטוען ש”קולם, הלא נשמע בתיאורו של רפאל היתלודיאוס, מקביל לקולם הלא נשמע של מקביליהם בהיסטוריה, האיכרות האנגלית”.

בחינה קפדנית יותר של המשל האוטופי, לעומת זאת, עשויה לרמוז שהנמשל שמציע פרימן אינו בהכרח נכון. פשעם הגדול של הילידים הנכבשים, כאמור, הוא שאינם מעבדים את שטחם ואינם מאפשרים לאחרים להשתמש בו, “כשהללו באים בעל כרחם להוציא משם את לחמם”.[30] תיאור זה נשמע דומה לביקורת שמעביר היתלודיאוס על בעלי האדמות בספר הראשון, המנשלים את האיכרים מאדמתם עבור בצע כסף. פירוש הדבר, שהפרדוקס, לכאורה, העולה מתיאור הכיבוש של אוטופוס את אברקסה ומה”קולוניאליזם” של האוטופאים, מהווה הצעה לפיתרון בעיית תהליך הגידור, ולא מראה שלה. באוטופיה, הגידור הינו פעולתה של המדינה, ולא של בעלי האדמות, ולכן הוא נעשה לא למען קידום האינטרס הצר של מעמד מסויים, אלא למען האינטרס הכללי.

הפיתרון של מור עולה מתוך תפישתו השונה של המרחב הכפרי, ומטרת קיומו עבור האדם: בעוד שהתפישה הקפיטליסטית המנחה את הגידור רואה בטריטוריה אמצעי להשגת רווח, רואה מור בטריטוריה כלי שבאמצעותו ניתן להרבות את טובת הכלל, ולכן המגדר שטח מסוים למען רווח פרטי חוטא למטרה זו. עיקרון זה, של ניצול השטח למען טובת הכלל, עומד מעל כל שאר העקרונות. בתיאורו את מלחמות האוטופאים, מקפיד מור לציין שהם “אינם מבערים את שדותיהם [של האויבים] באש. יתר על כן, הם משגיחים, ככל שידם משגת, שהשדות לא יירמסו לא ברגלי החיילים ולא בפרסות הסוסים, לפי שהם סבורים, כי תבואה זו גדלה לטובת הנאתם הם, וממנה יאכלו”.

לסיכום, בניגוד לטענותיהם של אלה המבקשים להציג את מור כאוטופיסט אקולוגי, אני סבור שהחשיבות שמייחס מור לקיומו של המרחב הכפרי באוטופיה אינו נובע מתוך שאיפה להרמוניה בין העירוני לכפרי או מתוך אידיאליזציה של המרחב הכפרי, שמור ראה כנחות מזה העירוני. תחת זאת, מור עושה שימוש במרחב הכפרי כזירת ביקורת על תהליכי הגידור וההיגיון הקפיטליסטי העומד בבסיסם, ומבקש להציע היגיון חלופי, של ניצול המשאבים למען טובת הכלל ולא למען רווח פרטי, וזאת על ידי העברתן של הקרקעות לשליטתה של המדינה. את תפישתו של מור ניתן לראות, מבחינה זו, כתפישה בנמצאת בתווך בין הראייה הקפיטליסטית של המרחב החקלאי לבין התפישה הדתית של ימי הביניים.

Leave a Reply

Please log in using one of these methods to post your comment:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s